בנבואת הקב"ה למשה במהלך פרידת משה מעם ישראל הקב"ה 'מבשר' למשה כי כל מה שמשה רבינו גידל חינך וריבה במסירות נפש, כמעט ירד לטמיון וכי לאחר פטירתו עם ישראל יעבוד עבודה זרה ולכן הקב"ה אומר כי העונש 'אסתר אסתיר פני'.

מדוע הקב"ה אמר למשה רבינו את הבשורה הרעה הזאת וכי לא הגיע למשה רבינו לרוות נחת מעמל ההנהגה עליה טרח כל ימי חייו?

מסופר על הגאון מווילנא שחפש אתרוג לקיים בו את מצוות ארבעת המינים אך לא היה בנמצא, השמועה על חיפוש האתרוג לגר"א עשתה לה כנפיים ויהודי אחד שאתרוג היה באמתחתו הגיע לגאון מווילנא ובפיו הצעה, הרב יטול את האתרוג ובתנאי שאני אקבל את שכר המצווה של הרב בעולם הבא, כולם חיכו למוצא פיו של הגאון מווינלא האם יקבל את תנאי של בעל האתרוג והאם יסכים לוותר על שכר המצווה.

להפתעת בני העיר הגר"א שמח שמחה גדולה והסכים לתנאי ששאלוהו לפשר השמחה הסביר הגר"א: "כעת אני זוכה לקיים מצווה בטהרתה ללא כל פניה אישית ורצון לקבלת שכר אלא כי כן ציווני הבורא, אני נוטל כעת ארבעת המינים ומקיים מצווה בלא לקבל שכר הרי שאני עושה את מעשה המצווה בשלמות"

בניגוד למציאות או למחשבה הנורמטיבית כי המאמץ מוביל לתוצאה, הרי שביהדות יש חלוקה ברורה בין ההשתדלות והמעשה לבין התוצאה, אדם עושה את מעשה המצווה כי כך ציווהו הבורא יתברך אבל לא בשביל התוצאה ולא בשביל סיפוק הנאה או רווית נחת.

נכון, הסיפוק והמימוש העצמי חשוב עד למאד אך לא בגלל כך אנו מקיימים את מצוות ה', אדם עושה את מעשה המצווה כי כך ציווה אותו הבורא יתברך.

לא פעם האדם בחייו מצפה לרגע בו יתמלא בשלוות הנפש והשאיפות והחלומות הגשמיים והרוחניים יושגו, בעומק הלב ישנה מחשבה אם רק אשיג דבר פלוני ודי לי, אם רק היה לי נכס נוסף הרי שהייתי מגיע לסיפוקי ושלום עלי נפשי, אם רק היה לי עוגן בחיי יכולתי לאזור אומץ וגבורה. 

אך המציאות שונה בתכלית, אדם אמור לפעול למען הפעולה והדרך, התוצאה לאלוקים היא, אנחנו רק עושים השתדלות והקב"ה מביא לידי גמר.

פרשת וילך מלמדת אותנו כי גם משה רבינו עשה את מה שעשה למען עם ישראל כי זהו רצון ה', משה לא חיפש נחת מתלמידיו ומאמיניו, משה רבינו עשה את רצון ה' בטהרתו הגם שבסוף ייתכן והקב"ה יגיד לו כי עם ישראל לא ילכו בדרך הישר.

אנו צריכים לעשות תשובה גם על הרצון לקיום המצוות כי אנו עושים אותם כי כן ציווה ה' ולא לצורך סיפוק או מימוש עצמי, אם לא לוותר על שכר המצווה אזי לפחות לשאוף לקיום מצווה לשמה, כי אם כבר עושים מצוות נעשה זאת בשלמות.